סמאדר

סמאדר הילדה, תכף נערה, לא יוצאת מהבית.בחופשת קיץ רגילה לכאורה, היא משוטטת בין החדרים והחלונות שלהבית הישן,מציצה אל החוץ הלוהט המאיים בשכונה המקומית. סמאדרפועלת כמו רֶצֶפְּטוֹרית, קולטת ללא הפסק מידע שמגיע אליה דרך קולות, השתנות האור והאוויר, מחווֹת גוף,בגדים, ריחות, אוכל, ומעל הכל מילים ומשפטים.דרך זוויות הלב והעין שלה, סמאדרמתרגמתבאופן מפתיע וחד-פעמי את המציאות שנכפתה עליה,ממירה פעולות ושיחותשרוחשים סביבהלמחשבה זרה, מאיימת לעתים, להרהור ארסי,לשקיעה טקסטואלית רכה ונוזלית, ולבסוףגם לחוויה אלימה,מושכת ומינית.

מעל ההתרחשויות הסיפוריות של יחסי המשפחה ושל תהליכי ההתבגרות, מונחתזכוכית-מגדלת, שחושפת את הרובד הטֶקְטוֹני, את השתנות כוחות-הפנים של רעד הנפש והתודעה הפרטית של סמאדר.זהו סיפור שמבקש להילחם על הנשימה, על סערת הבטן, על רגע המלכוד של המעבר הבלתי נמנע אל הנשיות, ואלה מעוררים השתאות גדולה.

הישגה של הנובלה הוא ביכולת המרשימה של מירב נקר-סדי, שכבר הוכיחה את ייחודיותה המתבוננת הקוֹלית בספרה המצליח הראשון 'אוקסנה', הוא ביצירת תוֹאַם חדשני ומקורי בין שפת הסיפור לבין העולם הנתון, עולמם של סמאדר והדמויות האחרות. זאת פואטיקה חשובה שמציגה לשון מדוברת שמפקיעה את עצמה מתוך הדיבּוּריוּת ודורשת להיות מבע פיוטי,עצמאי ובעל עמדה משלו. האסתטיקה של הנרטיב מקבלת תוקףגם מהיותה הרמונית ותקשורתית, ובה-בעת אידיוסינקרטית במידה, וגם בזכות השפה ששוברת את החיץ הסמכותני של "מספר" חיצוני, פטריארכלי. בצורה יוצאת דופן מתקרבים העלילה והטקסטאל מְסַפֵּר כמעט סמוי ונבלע,וכתוצאה מכך גם הקורא כמו נדבק ונספג אל תוך הסיפור, סופח אותו באופן בלתי אמצעי וזוכה לקבל את הדרמה הכאובה והחמה שיש בו.