הינשוף העיוור

סָאדֶק הֶדָאיָאת (1903-51) נחשב לסופר האיראני הבולט ביותר בתקופה המודרנית, הסופר שהסיר את המחסומים שהסתירו את מכמני התרבות האיראנית מעיני המערב. הוא ״אבי הסיפור האיראני הקצר בתקופה המודרנית״, כהגדרת ה׳גרדיאן׳ האנגלי, אך הוא גם הסופר המעלה על נס את תרבותה ומסורתה של איראן, וחושף את אנושיותה ומגוון פניה.

בן למשפחת אצולה, סטודנט מצטיין, מסומם, שיכור ויש אומרים גם מטורף, מנהיג פוליטי רב השפעה ובן אנוש רדוף רוחות רפאים — כל אלו התגלמו בחייו של הדאיאת. סיפוריו נוגעים בבשר החי, חושפים את אנושיות השפלים ואת אפסיות הנאצלים. בנימים של כאב, געגוע ואהבה הוא טווה את דיוקן עולמו הסוער ותמונת מולדתו הדואבת.

״יש בחיים פצעים מסוימים שכמו סרטן מכרסמים בנשמה בדממה ומכלים אותה. היות שבדרך כלל נהוג לייחס את המכאובים העמוקים האלה למישור התאונות האקראיות, התרחשויות נדירות ויחידניות, אי אפשר לדבר עליהם עם אחרים. אם אדם בכל זאת מדבר או כותב עליהם, אנשים מעמידים פנים כאילו הם מקבלים אותם, תוך הערות עוקצניות וחיוכים מפוקפקים. אולם בפועל הם נוהים אחר אמונות רווחות ודבקים במושגיהם העצמיים על דברים כגון אלה. הסיבה היא שכאבים אלה הם חשוכי מרפא. האֲרוּכָה היחידה היא שכחה באמצעות יין, או באמצעות שינה מלאכותית המושגת על ידי אופיום ושאר סמים מקהי סבל. למרבה הצער, השפעתם של סמים אלה חולפת. אחרי זמן מה, במקום להקהות ולשכך, הם רק מוסיפים לכאב.״ (הינשוף העיוור)

כתביו של סאדק הדאיאת זכו להיות יצירות שהוחרמו — בחייו — הן על ידי שלטון השאה הפרסי והן — לאחר מותו — על ידי השלטון הנוכחי. אולם דווקא בני העם האיראני, הן בארצם והן בקרב הגולים, הם ששומרים על גחלתו ומשמרים את יצירותיו. כל קורא הרוצה להכיר את העם האיראני, את התרבות האיראנית רבת הפנים — דווקא בזמן זה בו המוני איראנים מתקוממים כנגד שלטון העריצות — חייב להכיר את יצירותיו של הדאיאת.