מעבר לנהר ואל בין העצים

בסתיו 1948 שב ארנסט המינגוויי לביקור ארוך באיטליה לאחר שנעדר ממנה שלושים שנה. המפגש המחודש עם ונציה, אחת הערים האהובות עליו, סיפק השראה למעבר לנהר ואל בין העצים: זהו סיפורו של ריצ'רד קנטוול קולונל אמריקאי פצוע מלחמה, המוצב באיטליה בסוף מלחמת העולם השנייה ומתאהב ברוזנת איטלקייה צעירה. הספר הוא מחווה שנונה, מתוקה-מרירה, לאהבה הגוברת על ההיגיון, לגמישותה של הרוח האנושית וליופייה המלכותי של ונציה, ומנגד הוא זעקה לנוכח זוועות המלחמה.

מעבר לנהר ואל בין העצים הוא הרומן הארוך האחרון שיצא לאור בימי חייו של המינגוויי. כשיצא הספר לאור ב-1950, הוא כל כך השפיע על מבקר הספרים של הניו יורק טיימס, ג'ון או'הרה, שהוא כינה את המינגוויי: "הסופר החשוב ביותר מאז שייקספיר".