ועל המכתבים שיעידו

...יעקב שכח את השוטרים הבריטים. העולם כולו הצטמצם לראשה המונח על חזהו. לפתע שמע את עצמו אומר:"זה לא ילך, חנה. אני לא פנוי לאהבה. קשר איתי יביא לך רק צרות. זה לא הוגן כלפייך..."

"האם זו הגינות או פחדנות?" שאלה, כשהיא זוקפת את ראשה ומביטה בעיניו, מהדקת את חיבוקה ללא כל התנגדות מצידו...
על פני שלוש יבשות, ושנים ארוכות של מרד וגדרות תיל, נאבקים גבר ואישה צעירים למען השגת חירות לאומית ומימוש אהבתם. מול שנאת אחים מבית ואויב נחוש מחוץ, נרקם רומן מרגש בין מפקד בכיר ב-אצ"ל, עולה ממזרח אירופה, לבין לוחמת מחתרת ילידת הארץ, בת למשפחה חרדית. בכורח הנסיבות, חלק הארי של סיפור האהבה הזה מתחולל במכתבים שהם כותבים זו לזה, מכתבים רווּיֵי אהבת מולדת וגעגועים אינסופיים.

" 5.5.1947. שלום רב לך יעקב. לו ידעת מה קשה עלי הכתיבה... יש כל כך הרבה ריקבון בארצנו, שלפעמים אני חושבת שמי שמקריב את חייו הוא טיפש... איזה נבזויות, איזו שנאה עיוורת, אילו דברי נאצה, פשוט להתפוצץ... הלב יותר מדי דואב, ולשם מה להכביד עליך?..."
יעקב קיבל את המכתב בשבתו במחנה העצורים בקניה. תלייתם בעכו, ב-16 באפריל 1947 של ארבעה מלוחמי המחתרת והתאבדותם ב-21 בחודש של פיינשטיין וברזני בתא הנידונים למוות, כל אלה השפיעו על מצב רוחה של חנה, והוא הבין זאת.

נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, שאף הוא הוגלה לקניה כחבר האצ"ל, כתב בהקדמתו לספר: "הרעיון שהדריך מחשבתם של השואפים לעצמאות לאומית שלט בתכנוניהם ובתכניותיהם האישיות, שהרי גויסו לכל החיים... טוב שהמחבר ידע להביא תמונה אותנטית ונאמנה לאמת זו, כי בכך הראה את היפה והאנושי שלא נזנח ואשר אכן הבשיל עם בוא היום המיוחל."