גבעת הקיץ

הנץ אינו עושה דבר, ראשו אינו זע, עיניו דולקות בעיוורון. הוא הר געש, נחנק בבערתה של אלימות כבושה. הנקר הירוק עף חזרה אל האשור, צונח באחת בראותו את הנץ ונוחת סמוך לרגלי הגזע. הנץ מביט מטה, הנקר בוהה מעלה. שתי הצדודיות הפרהיסטוריות ניחנו בדוממוּת הטמירה של נשק מחכה לשעתו. לאט שוקעת השמש מתחת לעצים והצללים קמים על האשור המת. הנקר מאפיל, אך הנץ עודו זוהר. לפתע הנקר איננו. הנץ יורד בנבכי צל. האדם לבדו נשאר.

הופעתו בתרגום לעברית של הבז, ספרו הראשון של ג'. א. בייקר, לוותה בהתרגשות נדירה. קשה היה לדמיין תיאור טבע שיתעלה על שיאי הבז. והנה, גבעת הקיץ, ספרו השני של בייקר, שפורסם שנתיים אחרי הבז, הוא תיאור שכזה.

ואולם ההבדל העיקרי בין שני הספרים הוא שבגבעת הקיץ אין גיבור ראשי. בייקר שב אל המרחבים הפתוחים של מזרח אנגליה, אך את המעקב של הבז אחרי עוף דורס אחד מחליפה התבוננות השואפת לראות הכול, ולכן בתיאור יש אינספור גיבורים ראשיים: נקר, נץ, עצי אשוח, קוקייה, לילית שלג, שיחי פטל, סנאים, ועוד ועוד. הקריאה בספר דומה להליכה מסעירה בתוך ציור נוף חי, עשיר עד אין קץ, ובו צמחים וחיות, אור וגשם, דממה וקולות.