לקרוא ולכתוב

לקרוא ולכתוב - אודיסאה קיומית המתרחשת ברחבי בואנוס איירס,

ובה דמות בלתי נשכחת עוקבת אחר גורלה הממתין לה, לא בסופו של

הספר אלא במהלך מסע בין קומץ מילים פרוזאיות.

ספרייה משונה; רכבת הנוסעת למחוזות הילדות; גנבות קטנות; חינוך

עצמי; חיפוש אחר תכלית הדברים; חרדת האדם המודרני המשוטט

במרחב; מהות המשפחה; בעיות זהות; צעידה מגושמת בין ההתבגרות,

הוויתור, הנעורים הנצחיים והזִקנה המחכה מעבר לפינה. האם קיימת

אפשרות לשחזר את הזמן האבוד? לפנינו רומן קצבי הבנוי משרשרת

משפטים ופרקים קצרים, מנוסחים בסוֹלוֹ של ג'אז או כשירה עלילתית

מאופקת, מינימליסטית.

"גיבור הספר מחליט בוקר אחד לשנות את מסלול חייו. יש לו נוסטלגיה לעתיד

אחר, אם אפשר לומר זאת כך, נוסטלגיה לחלום. הרומן הזה פועל על הקורא כמו

בּיטֶר או סינאר, המשקאות המרירים הללו המשמשים כאפריטיף ועם זאת מאוד

משכרים. אריאל ברמני מגיש את המשקה; הקורא שותה את הרומן עד המשפט

האחרון - הוא לא יהיה אותו אדם לאחר תום הקריאה" פטריסיה סוארס

"הספר מתמקד בדמות ובקיומה, באורח הפשוט והבסיסי ביותר, ב"כאן ועכשיו"

המידי. משקלם של האירועים מתמוסס במהירות. הדמויות כמעט זהות, ועם

זאת, האדם ומרחב הפעולה שלו אינם מאבדים את ייחודם. ידו היציבה של

המספר מוליכה אותנו, ללא ויתורים וללא חמלה, על פני סיפור שאינו מרפה,

הלוכד אותנו. הכתיבה היא מודל סופי שהיצירה מציעה מול עולם אינסופי, חיצוני

ליצירה: "האינסופי בסופי". אנו עומדים נוכח כתיבה שהשיגה את מטרתה ביחס

לפונקציה הבסיסית של הספרות: תרגום־פרשנות של החיים" סרג'יו גרשנזון

"

בארץ בעלת מישורים רחבי ידיים (ארגנטינה, או אולי הספרות) הספר הזה של

ברמני הוא ציון דרך יפהפה בשם הפשטות, בשם ה־petite histoire"", בשם

הדברים הידועים והיום יומיים. הוא נראה כמו סיפור בשחור לבן, מזמנים רחוקים,

אך מסופר בו על הבדידות ועל הצמא של האדם של ימינו. ואכן כך: הצמא.

קריאת הסיפור של בסיליו בארטל, גיבור הרומן, השאירה אצלי טעם מיוחד, כמו

הטעם המריר והאהוב של הלגימה האחרונה מכוס הקפה, שרק נדמה לנו שהוא

נגמר" ד"ר דניאל בלאושטיין, האוניברסיטה העברית