רוח

"רוח" מאת מיכל בן-נפתלי מגולל את קורות התוודעותה המאוחרת, הַזהירה והספקולטיבית של המחברת אל סבתה, שהשואה הפכה אותה מנערה צעירה שהיגרה לארץ-ישראל לניצולה בעל-כורחה, אחרי שהוריה ואחיה נספו במלחמת העולם השנייה. כעת נכדתה מבקשת לפענח את דמותה המוכרת-זרה, ולהחיותה מחדש מתוך שברי תמונות, זיכרונות וסיפורים משפחתיים שנחרתו בתודעתה. אך האם ניתן לבודד מתוך הסיפור ההיסטורי הגדול על השואה את מהלכיה ופיתוליה של הרוח בחייה של אישה דכאונית ושתקנית? האם ניתן לדובב את הדיכאון?

ב"רוח" מבצעת מיכל בן-נפתלי, בהכרה שלמה, מהלך מופרך מעיקרו: היא מעניקה מילים ומובן להכרעותיה הקיומיות של אישה שהתקיימה במשך שנים ארוכות כחיה-מתה; אישה שהפנתה עורף לחיים, אבל הקפידה לשרוד ולהתקיים כצל. בן-נפתלי נעה בכתיבתה במיומנות ובחירות בין מִשלבים שונים של מחשבה ותודעה, צוללת אל זיכרונות עבר ויוצאת מתוכם לחקירות פילוסופיות ופואטיות מרגשות. ההתחקות אחר המעשים והמחדלים של סבתה מובילה אותה אל עבר התבוננויות נוקבות בחייה שלה, ואלו מאפשרות לה לעמוד מקרוב על קשרי הנפש וכאבי הגוף המשותפים לשתיהן.