שמונים מלקות ועוד אחת

"במאי 1945 אושפזתי בבית חולים סובייטי זמן קצר לאחר שחרור פולין. שכבנו ארבעה פצועים בחדר כששתי אחיות בלבן נכנסו אליו. 'חברים', הן אמרו, 'המלחמה נגמרה'. אני לא חושב שאני יודע למצוא את המילים הנכונות, שאדע אי-פעם למצוא אותן, כדי לתאר כמה גדולה היתה השמחה. הפצועים, חלקם קטועי רגליים, חלקם קטועי ידיים, חלקם חבושים מכף רגל ועד ראש, נעמדו. ומי שלא יכול היה לעמוד, התרומם מעט במיטה. עמדו, הצדיעו ושרו את ההמנון הרוסי. עמדתי איתם, שרתי איתם ובכיתי איתם. רוסיה לא היתה המולדת שלי, ההמנון הרוסי לא היה ההמנון שלי, אבל זה היה רגע מופלא שבו הייתי שותף, שווה בין שווים, לתקווה הענקית שחצתה גבולות ולאום שחיים חדשים מחכים לנו. רגע אחד של חסד גדול.

"'ועכשיו, כשהמלחמה נגמרה', שאל אותי חבר רוסי ששכב לידי, 'לאן אתה חוזר?' עברו כמה דקות עד שיכולתי לענות לו, לענות לעצמי. 'אין לי לאן לחזור', אמרתי לו, 'אין לי בית'.

"כשנתיים אחר כך מצאתי בית לחזור אליו והגעתי לישראל. כאן ביתי עוד מעט 80 שנה, וכאן אני כותב את הספר הזה, סיפור חיי".