בעין הסערה

יש רגעים מטלטלי חיים שלא אשכח לעולם:

* את מבטה של אמי כששופט בית הדין הצבאי הכריז על גזר דינה: מוות בתלייה בעוון ריגול לטובת ישראל.

* את זעקתו לעזרה של קצין הביטחון בשגרירות ישראל בקהיר, המודיע לי שהמון מצרי מוסת פרץ לתוך השגרירות ומאיים על הצוות הישראלי הנצור בה.

* את הגאווה כאשר תזמורת ארמון הנשיאות בקהיר ניגנה לכבודי את ״התקווה״ ביום שבו הגשתי את כתב האמנתי לנשיא מובארק כשגריר ישראל במצרים.

* את ההתרגשות כשראיתי לראשונה את דגל ישראל מתנופף מעל שגרירות ישראל בקפריסין, ולא נרמס ולא נשרף. זה היה ביום שבו עזבתי לצמיתות את ביירות ואת לבנון.

***

יצחק לבנון הוא דיפלומט מסוג אחר. הסערות שפקדו אותו כנער בביירות הטביעו בו חותם. לאחר שעלה עם משפחתו לישראל, בעקבות מלחמת ששת הימים ושחרורה של אמו כחלק מהסכם לחילופי שבויים בין ישראל ללבנון, השתלב בחיים הדיפלומטיים והגשים חלום ילדות: לייצג את ישראל בפני אומות העולם.