האיש שהלך נגד האלים

פרשת נחום מנבר נחשבת לאחת הסוערות, הסבוכות ומעוררות המחלוקת באתוס הביטחוני של מדינת ישראל.

באביב 1997, כמה שבועות אחרי שהיה בדרכו למשחק של קבוצת הכדורסל שאותה מימן ונעלם כאילו האדמה בלעה אותו, פורסם - במגבלות חמורות של הצנזורה - כי נחום מנבר, איש העסקים המפורסם, מכר נשק לאיראנים, ונעצר מיד כאשר נחת בנתב"ג.

קצת יותר משנה לאחר מכן הורשע מנבר בשלוש עבירות: סיוע לאויב במלחמתו בישראל; ניסיון לסיוע לאויב במלחמתו בישראל, ומסירת ידיעה לאויב בכוונה לפגוע בביטחון המדינה, ובמילים אחרות – ריגול ובגידה. העבירה החמורה ביותר בספר החוקים הישראלי - והיחידה שבצדה עונש מוות.

במשפטו טען מנבר כי העסקאות עם איראן נעשו בידיעת הרשויות וגופי הביטחון, וכי באותה תקופה ניהלה ישראל קשרי מסחר ענפים עם איראן, שלא הוגדרה כמדינת אויב. למרות זאת, נגזר עליו עונש חמור ביותר - 16 שנות מאסר, והוא איבד את כל מה שהיה לו.

שנים לאחר שהשתחרר מהכלא, הזמין מנבר את העיתונאי עמנואל רוזן לפגישה. רוזן, שהסיפור והאיש לא היו כוס התה שלו בלשון המעטה, התלבט, ולבסוף הסכים. אחרי שרוזן הגיע למושב, שבו מנבר התגורר בחשאי באופן זמני אצל חבר, השמיע באוזניו האחרון הצהרה נחרצת: "אני רוצה לספר את האמת שלי. לא בגדתי, לא ריגלתי!"

לבקשת מנבר, החל רוזן לחקור את הפרשה. התוצאה – סיפור מתח פתלתל ומצמרר, הבנוי מכרוניקות, מציטוטים של אנשי המערכת לשעבר, ובעיקר מכמה ממצאים מטרידים במיוחד. בכך השלים רוזן את משימתו של עמיתו, העיתונאי ראובן פדהצור ז"ל, לרדת עד כמה שניתן לחקר האמת, בלי לנקוט עמדה ביקורתית או שיפוטית - והוא ירד עמוק יותר מכפי שחשב שיקרה.

 
"הספר הזה איננו כתב הגנה על מנבר. הוא כן יכול להעיד על היכולת לגייס סטיגמות, טראומות, שנאה ואג'נדה כדי לטשטש עובדות, לעמעם סיפור, ולהביא בדיוק לתוצאה שהמדינה רוצה בה. ובדרך למטרה לא לוקחים שבויים, וגם לא מתעמקים בכלום. להפך - העובדות הן מכשלה", אומר רוזן.

עמנואל רוזן, בנו של החידונאי שמואל רוזן, שירת בצה"ל ככתב עיתון "במחנה". לאחר מכן היה ממקימי חדשות ערוץ 2 וערוץ 10, ושימש פרשן מדיני, מגיש, ובעל תוכניות רדיו. זהו ספרו הראשון.