לא דרכי האחרונה

סיפורו של איסר לובוצקי הוא סיפורה של יהדות אירופה במאה העשרים. בזכות הזיכרון הפנומנלי שניחן בו עד ליומו האחרון, ובהומור דק ומתפרץ, מובאים כאן זיכרונותיו, אשר קובצו ונערכו בידי נכדו ד"ר עשהאל לובוצקי.

איסר לובוצקי, בן למשפחת סוחרים יהודית אמידה וסטודנט מצליח, הופך, כמו שאר יהודי מזרח אירופה, ליהודי נרדף הכלוא בגטאות עיר הולדתו וילנה. כבחור צעיר, השייך לגרעין הציוני של תנועת בית"ר, הוא מצליח יחד עם חבריו למחתרת לחמוק מן הגטו דרך תעלות הביוב והופך לפרטיזן ביערות מולדתו.

איסר, שניחן ביכולת מופלאה ללימוד שפות, מוצא את עצמו משרת בשירותי הביון הרוסיים, עולה ארצה במסגרת פעילותו בעלייה הבלתי-לגאלית ומצטרף לשורות התנועה הרוויזיוניסטית בישראל, שם הוא נעשה למפקד באצ"ל ולאחד מגדולי המגייסים למחתרת. בהמשך הוא משמש כבלדר המקשר בין ראשי ההגנה לראשי האצ"ל במשבר אלטלנה ונמנה עם החוג הקרוב למנחם בגין מימי המחתרת ועד שנעשה לראש הממשלה. איסר מוצא את עצמו במעגלי ההחלטה הפנימיים של תנועת החרות ולימים מתמנה ליועץ המשפטי של תנועת הליכוד.

מעבר לסיפור ההיסטורי המרתק, סיפורו של איסר לובוצקי הוא קודם כול סיפור אישי על שרידה וגבורה בצל התופת האירופית, ובעיקר סיפור של שמירה על צלם אנוש, תבונה, מוסריות והומור, על אף צוק העתים.

ד"ר עשהאל לובוצקי הוא רופא ילדים ואחד הפצועים הקשים במלחמת לבנון השנייה, אשר בהיותו קצין בגולני נפצע בקרב מפגיעה ישירה של טיל וכמעט איבד את רגליו. בספרו רב-המכר "מן המדבר והלבנון" (ידיעות ספרים, 2008), הוא מספר על סגירת מעגל מרגשת, כאשר הרופא שטיפל בו בשיקום התגלה כבנה של האחות שהצילה את סבו איסר בימיו כפרטיזן לאחר שאף הוא נפצע ברגלו.

ספר זה סוגר את המעגל פעם נוספת, עת סיפורו המרתק של הסב, שנלחם על תקומת ישראל, מסופר מפי נכדו השותף לאותו מפעל.

"סיפורו של איסר לובוצקי הוא רומן ביוגרפי עוצר נשימה ומרתק... זה סיפור על נפש אחת, שהיא בו בזמן עולם מלא. נדירות הן הדמויות אשר סיפורן כה עשיר וכה שזור בקורותיו של העם היהודי בכלל ובדור התקומה בפרט, כדי כך שזיכרונן האישי הופך לזיכרון הקולקטיבי." ראובן ריבלין, נשיא המדינה