דברים שלא כתבתי

בת 25 היתה מירה אברך בשנת 1951, ציירת אופנה בשבועון "לאשה" וחסרת ניסיון עיתונאי, כאשר פנה אליה דב יודקובסקי, עורכו בפועל של "ידיעות אחרונות", והציע, "כתבי לי טור על אישים ומנהיגים במדינה". לשאלתה, "איך עושים זאת", הוא ענה: "פשוט מאוד. כתבי כמו שאת מדברת, רק קצת פחות…"

מאותה שיחה נולד הטור החברתי הראשון, החשוב ורב-ההשפעה ביותר בישראל. במשך יותר מ-40 שנה התפרסם הטור ב"ידיעות אחרונות". כולם קראו אותו, וכל מי שרצה להיכלל ברשימת ה"מי ומי" בישראל ידע כי עליו למצוא דרך להתפרסם בו.

במהלך השנים הפכה מירה אברך לאושיה חברתית ועיתונאית בזכות עצמה. היא יצרה יחסי ידידות עם בני הזוג דוד ופולה בן-גוריון, עם סוניה ושמעון פרס, שרים וח"כים, זמרים, שחקנים, אמנים ושגרירים. נשפי הפורים שערכה במשך עשרות שנים נחשבו לאחד האירועים החברתיים הנוצצים והנחשקים ביותר במדינה. היא ריאיינה את ג'ורג' בוש ואת אנואר סאדאת, התיידדה עמוקות עם סמואל בקט, גדול המחזאים של המאה ה-20, פגשה את גדולי הציירים כמו מארק שאגאל וסלו ואדור דאלי, את הפסנתרן ארתור רובינשטיין, והרשימה עוד ארוכה.

"במירה אין רוע", אמר עליה העורך שלה, יודקובסקי, והוא צדק. במשך כל שנות עבודתה ידעה אברך להתגבר על הפיתוי ללגלג, לדקור, לפגוע. הטור שלה היה קריא ומשעשע, מבלי ששם ללעג ולקלס את גיבוריו. בכך היתה ייחודית, גם בקנה-מידה עולמי.

דברים שלא כתבתי הוא מעין אוטוביוגרפיה, סיכום של רגעים גדולים וקטנים, ברובם משעשעים, מלאי געגועים לתל אביב הקטנה, למדינת ישראל בראשית שנותיה, עם הנאיביות ועם האמונה השלמה בצידקת הדרך. ספר שייקרא בנוסטלגיה על ידי המבוגרים שהיו שם, ובסקרנות על ידי צעירים שרוצים לטעום קורטוב מן העולם שחלף ואיננו.

מירה אברך-רייס נולדה ב-1926 בקיל שבגרמניה, ובגיל 7 עלתה עם משפחה ארצה. היא למדה בגמנסיה "הרצליה", התנדבה לחיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השנייה, ושירתה בצה"ל כקצינה. לאחר מכן עבדה במשך יותר מ-40 שנה במערכת "ידיעות אחרונות", ובמקביל היתה כתבת השבועונים "פיפל" ו"שטרן" בישראל. ספריה: פולה בן-גוריון, שש שנים (רומן) ועולמם הקטן של גדולי עולם. נשואה לד"ר מקס רייס, לשעבר נשיא הטכניון