קץ האחווה הנשית

בוקר אחד בשנת 1802 עשתה ג'יין אוסטן מעשה אמיץ להפליא. היא ביטלה את אירוסיה. ערב קודם לכן היא נענתה להצעת הנישואים של בחור צעיר ועשיר בשם האריס ביג-ויתר. היא היתה בת 27, וסיכוייה לקבל הצעה נוספת היו קלושים; לא היתה לה שום הכנסה עצמאית. באותו יום חורפי ובאופן מודע למדי שללה מעצמה כל מה שהעניק לנשים אז מעמד וביטחון, דהיינו נישואים וילדים." כך נפתח הספר המרתק שאתן אוחזות בידיכן.

הפער בין המינים הולך ונסגר. בימינו, לראשונה בהיסטוריה, עשרות מיליוני נשים לובשות שמלות מחויטות ומבלות את רוב זמנן סביב שולחני ישיבות ולא חגורות בסינר במטבח. אלה הן נשים מקצועניות, שאפתניות ומשכילות, המנהלות אורח חיים קרייריסטי במובהק שבעבר היה שמור לגברים בלבד. הן חולשות על האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בעולם ומטפסות בזריזות בשלבי הסולם הכלכלי-חברתי. הן עובדות יותר ומתחתנות פחות; והן מייצגות סוג מיוחד של נשים עובדות ' כאלה שאינן מחתימות שעון נוכחות אלא מפיקות תחושת ערך עצמי והנאה מכישוריהן המקצועיים ומשפיעות בפועל על תהליכי קבלת ההחלטות.

אבל בד בבד עם התכווצות הפער בין גברים לנשים, בתוך קבוצת הנשים עצמה מתרחש תהליך הפוך של התנכרות: על כל אישה מצליחה ישנן ארבע נשים שממשיכות לעבוד במשרות נשיות מסורתיות. בקץ האחווה הנשית מראה אליסון וולף כיצד דווקא הפמיניזם הוא-הוא שיצר עולם שוויוני פחות. ספרה מרתק ומעורר מחשבה, שכן הוא מטיל ספק ברבות מן הסברות הרווחות לגבי מצבן של נשים בימינו.

אליסון וולף, עיתונאית ואקדמאית בריטית בכירה, מגישה לנו מחקר מעמיק ומפתיע הבוחן את הסיבות לעלייתן של נשים אל הצמרת המקצועית ואת המגבלות העומדות בדרכן, כמו גם את תוצאות הבחירות הקשות שנאלצו לעשות בדרך.
הספר היה ברשימת הספרים המומלצים ביותר של ניו יורק טיימס בוק ריוויו והיה מועמד לפרס ג'ורג' אורוול.

"קריא ביותר... תיאור בהיר, כתוב היטב ומנומק של חיי נשים משכילות." טיימס ליטררי ספלמנט

"מלא בעושר עובדתי... קץ האחווה הנשית הוא חגיגה של מידע." סאנדיי טיימס