היד שקפאה

"אני לא מבין," אמר שר החוץ הסורי פארוק א-שארע בארוחת הערב העגומה שחתמה את ועידת שפרדסטאון, "מה ברק אומר לי פה? שהוא לא עומד במילתו? חשבנו שהוא איש של מילה, איש של כבוד, ועכשיו אני מרגיש מרומה... הבאתי לכאן צוות, גם אתם הבאתם צוותים, ואני מרגיש שהונו אותי".

אלוף (מיל') אורי שגיא, שמונה על ידי ראש הממשלה אהוד ברק לרכז ולהוביל את המשא ומתן עם סוריה, שמע את דבריו הקשים של שר החוץ הסורי - ולצערו הסכים עם כל מילה. גם הוא לא הבין איך אחרי חודשים של הכנות ושל משא ומתן חשאי, כשהפערים בין הצדדים נראו קטנים מאי פעם, קיבל ראש הממשלה הישראלי רגליים קרות. עד היום, למעלה מעשר שנים אחרי, הוא מתקשה להבין את גודל ההחמצה.

ברק שילם מחיר כבד על הססנותו ברגע האמת ועל כישלונותיו בניהול המו"מ מול הסורים (וגם מול הפלסטינים), ואיבד את השלטון. אבל ישראל שילמה, ועדיין משלמת, מחיר כבד יותר.

בספרו החדש מכניס ראש אמ"ן לשעבר אורי שגיא, מחבר רב המכר אורות בערפל, את הקורא אל אחורי הקלעים של המשא ומתן, פורש בפניו לראשונה את פרטי ההבנות שכבר הושגו, משרטט את הדילמות שעוד נותרו, ובייחוד מדבר על המחיר ועל התועלת. שגיא, שהגן בגופו, עם חייליו ומפקדיו, על רמת הגולן ועל היישובים הישראלים שעליה ומתחתיה, מבין את חשיבותו העליונה של הסכם שלום עם סוריה גם במחיר נסיגה מהרמה. הסכם שיתחשב בצרכים האמיתיים ובחרדות המהותיות של שני העמים, הישראלי והסורי, אך יבטיח לשניהם עתיד טוב יותר. נוכח האירועים בסוריה בפרט והשינויים במזרח התיכון בכלל, המשימה נראית מסובכת פי כמה.

בספרו היד שקפאה בוחן שגיא בכנות ובאומץ אינטלקטואלי את תהומות החשדנות ההיסטורית - והמוצדקת - בינינו לבין סוריה, אך גם עולה משם עם הנוסחה שאולי תאפשר בעתיד את יישוב סכסוך הדמים הזה.

היד שקפאה הוא מסמך חובה לכל ישראלי שחפץ לשכון לבטח על אדמתו.