ספר הטורים והקינטורים והקיטורים והאילתור

במקום הקדמה אם אתה בין קוראי ותשאל, באקראי, על תכנה וטיבה של דרכי בכתיבה: אם אינני לחוץ ממקצב שנחוץ ואינני ארוז בכבלי החרוז? זאת-אומרת, האם המשקל המתאים ומבנה הפזמון לא גורע המון מלבון הנושא שאותו הוא מכסה? במיוחד שאישים (עליהם מתלבשים) נפגעים מדי עת מן העת הבועט, ולכן גם רומזים שאותם חרוזים מסיטים את היד מכיוון מיועד ובצורה שרירותית מטיחים בהם טיט להשחיר את דמותם - שאומר מן-הסתם: כי פזמון מול דעה כראי שדהה. ואשם שכזה הוא ענין מבזה הדורש הארה חשכת מנהרה: התשובה, בסופה, שחרוז זה שפה ומשקל (שצריך) הוא מלון להדריך... לבקיא בלשונה היא איננה שונה מכתיבת מאמר (פוזיטיבי או מר) המביע היטב דעתו של כותב. במלים אחרות: השורות נבחרות בדיוק מרבי לתוסס בקרבי, וכל מי שנוטה לפרוש מפתה שגינוי עד לבוז זה בגלל החרוז וחוקי המקצב מסלפים כל מצב - הוא שוטה בעמו או משלה את עצמו, כך או ככה, הפוץ, מצדי, שיקפוץ!