אבל היתה שם אהבה - עיצוב זיכרון השואה

שמונה עשורים אחרי מלחמת העולם השניה, ככל שמתמעט דור הניצולים, מתעצמת השאלה כיצד להעביר את זיכרון השואה לדורות הבאים. התקווה שנוסחה למחרת המלחמה על ידי אומות העולם: "לעולם לא עוד", נכזבה, והדים גלויים ונסתרים של השואה ממשיכים לרדוף את האנושות. זיכרון השואה מורכב מקולות רבים ושונים ' של הנספים והשׂוֹרדים, אך גם של המעוולים ואלו שעמדו מנגד. אנו עדים כיום למאבק על הנרטיב של הזיכרון.

מה תפקידו של זיכרון השואה מול הווה משתנה? כיצד לעצבו כאחריות חברתית וכמחויבות אישית? ומהו הזיכרון היהודי? עם שאלות אלו התמודדה קבוצת מחקר שפעלה במכון ון ליר בהובלתה של מיכל גוברין: אמנים, היסטוריונים, פילוסופים, חוקרי מוח ופסיכואנליזה, ספרות וקולנוע, בני שלושה דורות ומרקעים שונים חברוּ יחד לקהילה, וחלקו את תובנותיהם המקצועיות ואת סיפוריהם האישיים. הם דנו בריבוי מופעיו של השבר ובדרכי הבנייתו: איך לזכור בלי להכנע לקרבניות? איך למזג את "האחריות לזכור" ב"לזכור באחריות"? תובנותיהם פורצות הדרך הובילו גם ליצירת ה"התכנסות ליום השואה", אשר מאז 2016 מונחלת בידי מכון שלום הרטמן.

ספר זה מביא את פירות עבודת הקבוצה במגוון קולות וסוּגות, תוך חשיפת המתח שבין הזיכרון הקולקטיבי לבין משקעיו של הזיכרון הפרטי. זוהי הזמנה לכל קורא וקוראת להצטרף אל קהילת הזיכרון, להוסיף את קולם האישי, ולקחת חלק פעיל בעיצוב זיכרון השואה כאחריות מוסרית, חברתית ואישית ' וכקריאה לחיים.