ברית שלום' והציונות הדו-לאומית: 'השאלה הערבית' כשאלה יהודית

בשיח הפוליטי בארץ עולה חזון המדינה הדו לאומית בדרך כלל כאיום, כתרחיש קטסטרופלי שחובה למנוע כמעט בכל מחיר. באמצע שנות העשרים, לעומת זאת, הועלה חזון זה בידי אגודת 'ברית שלום' כמתווה ציוני חלופי. עם חברי האגודה, שהתגבשה בירושלים בשלהי שנת 1925, זמן מה לאחר הקונגרס הציוני הי"ד, נמנו כמה מהאינטלקטואלים המרתקים של התנועה הציונית וחברת היישוב, בהם ארתור רופין, גרשם שלום, ר' בנימין, שמואל הוגו ברגמן, יצחק אפשטיין, ועקיבא ארנסט סימון. 'ברית שלום' חרטה על דגלה הקמת מדינה דו-לאומית יהודית-ערבית בארץ ישראל כמתווה לפתרון סכסוך הלאומים בארץ המריבה וכחלופה רדיקלית לחזון מדינת הלאום היהודית. אחרי שנים שבהן הלכה מדחי אל דחי, לא הגיעה לכל הישג משמעותי ולא הרחיבה את בסיס התמיכה התפזרה האגודה בראשית שנות השלושים. עם זאת, הרעיון הדו לאומי וזכר האגודה ממשיכים ללוות את השיח הפוליטי הציבורי בישראל ולרתק חוקרים מכל העולם גם בחלוף למעלה משבעים שנה.

באסופה זו מקובצים מאמרים מפרי עטם של תריסר חוקרים מדיסציפלינות, ארצות ודורות שונים, המתחקים, כל אחד בדרכו, אחר האגודה, אישיה ובעיקר אחר הרעיון הדו לאומי ושורשיו. את האסופה חותם נספח הכולל עשרים מקורות היסטוריים מגוונים שנכתבו בידי חברי האגודה ומתנגדיה.

הניגוד בין ההשקפה המדינית של חברי 'ברית שלום' ומתנגדיה איננו מיוסד בעמדתנו כלפי הערביים בארץ ישראל בלבד, אלא הוא עמוק ויסודי הרבה יותר: ההשקפה הפוליטית שלנו נובעת מתוך השקפת עולם של היהדות. אנו חפצים שארץ ישראל תהיה ארצנו במובן זה שההשקפות המוסריות-מדיניות של היהדות תטבענה את חותמן על משטר החיים בארץ. שנגשים כאן את התורה החיה בלבנו זה אלפיים שנה ' ומתנגדינו גורסים אחרת. כשהם מדברים על ארץ ישראל, על ארצנו, הרי הם מבינים 'ארצנו' ' מכלל זה יוצא לא 'ארצם'. השקפת העולם הזאת שאולה מאירופה בזמן ירידתה, היא בנויה על המושג של המדינה שהיא קנינו של עם אחד, [...] העם הזה הוא 'עם המדינה', שאר העמים הם רק תושבים, אורחים במדינה הזאת. אמנם בתיאוריה נהנה כל פרט ופרט, גם כשהוא בן עם המיעוט, מזכויות שוות, אבל המדינה היא בכל זאת קנין של עם אחד, שליט. את העוול הזה מצדיקים על ידי האנוכיות הקדושה של המדינה. [... ומנגד] זאת היא עמדת 'ברית שלום': אנו חפצים ליצור משטר כזה אשר יערוב לשני העמים את שווי זכויותיהם בלי שים לב למספרם היחסי. הוגו ברגמן, 'לשאלת הרוב', תרפ"ט

[...] הציונות קבעה את עמדתה [...] על יד כוחות יורדים, ולא על יד כוחות עולים. היא חשבה את הצלחתה באינטריגות המלחמה, את ורסיי ואת סן רמו ואת חתימת המנדט לניצחון. והניצחון הזה הוא הוא עכשיו בעכרינו. הוא נהפך לרועץ לכל התנועה. הכוח שהציונות נתחברה אתו בנצחונות האלה היה הכוח הנגלה, התקיף. הציונות שכחה להתחבר עם הכוח הנסתר, המדוכא, העתיד לעלות ולהתגלות מחר, האם תנועת תחיה יכולה להמצא בצידם, או יותר נכון, בחסות צילם של מנצחי המלחמה? רבים מהסוציאליסטים במחננו אינם אוהבים את השאלות האלה, והם נרגזים מאד כשאתה מדבר על האימפריאליסמוס שאנו מקודשים לו בטבעת זו של הצהרת בלפור. [...] לא בשמים היא הציונות, ולכן אין בכוחה לאחד אש ומים: או שהיא תשטף יחד עם מימי האימפריאליסמוס או שתשרף באש המהפכה של המזרח המתעורר. [...] הבחירה בין שתי הסכנות הכרחית היא, ועל הבחירה הזאת אנו חולקים. [...] מוטב שהתנועה תשוב עוד פעם להיות קטנה אבל יודעת את דרכה, והרת עתידות מאשר להישאר בהתפוררותה ובזיופה ולמות עם כוחות הריאקציה שנגררה אחריהם בעטיו של החטא הקדמון ששמו: נצחון מזויף. ואף אם לא ננצח, עוד הפעם, ואש המהפכה תאכלנו, מוטב שנימצא בין העומדים בצד הנכון של הבריקאדות. גרשם שלום,'במאי קא מפלגי', תרצ"א