פרק ראשון של "זוהרת" מתנה!

 

בלעדי לאתר

הפרק הראשון מתוך הספר השלישי בסדרה:

פרק 1

אורין

אמיתות הן כמו תבלינים.

כשמוסיפים מהן מעט, נוספות עוד שכבות של טעם. פתאום מבחינים בטעמים שהיו חסרים קודם. אבל אם מוסיפים יותר מדי, החיים עלולים להפוך לבלתי אכילים.

מצד שני, כשהאמיתות האלו מודחקות זמן רב מדי, כשמבינים שהתרגלנו לשקרים התפלים, אין שום דרך לשטוף את הטעם העז מהלשון.

וברגע זה, פי חרוך מהגילוי, שעליי לבלוע איכשהו.

אתה המלך רייבינג'ר.

כן, ציפור זהב, זה אכן אני. אבל את יכולה לקרוא לי סלייד.

ריפ, רייבינג'ר – מי שהוא לא יהיה - צופה בי נחנקת מהאמת שלו.

מה עושים כשמישהו מתגלה כאדם שונה לחלוטין ממה שחשבנו? בעיני רוחי, ריפ והמלך היו שני גברים שונים בתכלית. המלך רייבינג'ר היה התגלמות הרוע, וממש לא רציתי להתמודד מולו. אדם בעל כוח מתועב שרציתי להתרחק ממנו ככל האפשר.

וריפ היה... טוב, ריפ. מתוסבך ומסוכן, אבל אדם שראיתי בו סוג של בן ברית, שלימד אותי הרבה בזמן הקצר שלנו יחד. מישהו שהפחיד ועצבן אותי בו־זמנית, אך למדתי לחבב.

אבל עכשיו עליי ליישב את כל המחשבות הללו. כי האדם שלחץ על כל הנקודות הרגישות שלי והכריח אותי להודות במי שאני, הגבר שנישק אותי באוהל שלו ועמד איתי על החוף המושלג של הים הארקטי כדי לצפות בירח... הוא מישהו אחר.

הוא המלך שכולם רועדים מפניו. השליט שמפזר גופות מרקיבות כאילו היו זרי חרציות. הוא כנראה המלך החזק ביותר שידעה אוריאה מעודה, כי הוא פיי, והוא מסתתר מתחת לאפם של כולם.

ישנתי באוהל הארור שלו, במרחק מטרים ספורים ממנו מדי לילה, בלי לדעת מי הוא באמת.

אני לא מסוגלת לקלף את כל השכבות שהאמת הזאת מביאה עימה. לא בטוחה שאני במצב נפשי לפרק הכול כראוי ולעכל את זה, ואני אפילו לא יודעת אם אני בכלל רוצה.

לא. כרגע, אני פשוט רותחת מעצבים.

אני נועצת בו מבט זועם. "אתה... שקרן מזוין שכמותך." אני שומעת את הלהט הצורב שחורך את מילותיי, בדיוק כפי שאני מרגישה את הלהבות שלהן מציתות את עיניי. התחושה שורפת אותי מבפנים בשבריר שנייה.

ריפ – רייבינג'ר, מי שהוא לא יהיה לעזאזל – נרתע לאחור, כאילו הכעס שלי מכה אותו בתדהמה. גופו נדרך, הקוצים הזדוניים שעל זרועותיו בוהקים באורו העמום של החדר. חדר שפתאום נדמה קטן מדי. "סליחה?"

אני עומדת בפתח, ואצבעותיי נקמצות לאגרופים לצידי גופי, כאילו אני יכולה לאחוז במושכות הכעס שלי ולדהור איתו הלאה. אני מתקדמת צעד לעברו, אל תוך החדר שבו ניצב הכלוב, והסרטים התשושים שלי נגררים אחריי כמו תולעים חולות שמתפתלות על הרצפה.

"אתה המלך," אני אומרת, מנידה בראשי כאילו אני יכולה למחוק את העובדה הזאת. ידעתי שההילה שלו מוזרה. ידעתי שאני מרגישה שם כוח חבוי, אבל לעולם לא הייתי מנחשת את עומק התרמית שלו. "רימית אותי."

ריפ נועץ בי מבט נוקב. הפחם השחור שבעיניו נראה כאילו עומד להתלקח מהלהבות שבעיניי. הוא נראה מוכן להישרף בתוך הכעס שלי.

מצידי שיישרף.

"אני יכול לומר עלייך בדיוק את אותו הדבר," הוא מטיח בי.

אני מזדקפת בכעס. "אל תעז אפילו לנסות להפנות את זה נגדי. אתה שיקרת –"

"גם את." זעם מבעבע מבעד להבעת פניו, גורם לקשקשים האפורים לאורך לחייו לנצוץ בחשיכה, פנים חדות של טורף הסוגר עליי.

"אני הסתרתי את הכוח שלי. יש הבדל."

הוא מגחך בבוז. "הסתרת את הכוח שלך, את הסרטים שלך, את המורשת שלך."

"העובדה שאני פיי בכלל לא קשורה לזה," אני נוהמת.

הוא סוגר את המרחק בינינו בשלושה צעדים ארוכים. "זה קשור לחלוטין!" ריפ רושף, נראה כאילו רוצה להושיט את ידיו ולנער אותי.

אני מרימה את סנטרי, מסרבת להירתע, מדמיינת את הסרטים שלי מתרוממים כדי להנחית אגרוף בבטנו. לו רק לא היו רפויים ותשושים כל כך. "אתה צודק," אני עונה ברוגע מאולץ. "נאלצתי להסתתר בעולם שלא היה שלי במשך עשרים שנה, בלי לראות אפילו פיי אחד, עד שפגשתי אותך."

הנוקשות מרפה מפניו לשבריר שנייה, אבל לא סיימתי. אני אפילו לא קרובה לכך.

"דחפת אותי בלי הרף להודות במי שאני."

עצבנות מבזיקה בפניו, כמו ברק שמכה באדמה חלולה. "כן, כדי לעזור לך –"

עיניי מצטמצמות. "הכרחת אותי לחשוף אמיתות בזמן שאתה הסתרת את זהותך. אתה לא חושב שזה צבוע?"

ריפ חורק את שיניו חזק כל כך, עד שאני תוהה אם ישבור שן. הלוואי שכן, הממזר השקרן הזה.

"לא יכולתי לסמוך עלייך," הוא עונה בקרירות.

גיחוך חד בוקע מפי, צליל מעניש ואכזרי. "אגואיסט נפוח שכמותך. אתה עומד שם ומדבר על כך שאתה לא יכולת לסמוך עליי?"

"תיזהרי," הוא אומר, חושף את שיניו בחיוך מרושע. "את יודעת מה אומרים על אבנים ואנשים שגרים בבתי זכוכית."

"אני לא גרה בבית מזכוכית, אני גרה בבית מזהב. אז אני יכולה לזרוק אבנים ארורות כמה שיתחשק לי," אני תוקפת.

"נכון. כנראה לא הייתי צריך לצפות לפחות מזה ממך."

גבי מזדקף בנוקשות. "למה אתה מתכוון?"

"את תמיד כל כך ממהרת לשפוט אותי," ריפ משיב באדישות קרירה. "תגידי, גם למידאס קראת שקרן?" הוא מתגרה, גבותיו הקוצניות צונחות מעל עיניו. "כמה זמן הוא כבר טוען שהכוח שלך הוא שלו? כמה זמן שיקרת לכולם בשבילו?"

"אנחנו לא מדברים על מידאס."

צחוק אכזרי חומק ממנו כמו נחש, מוכן להכיש, להכאיב. "ברור שלא. מלך הזהב שלך הרי לא יכול לטעות," הוא אומר בעוקצנות.

ציפורניי ננעצות בכף ידי החשופה חזק כל כך, עד שאני כמעט פוצעת את העור. "לא הייתה לך שום זכות לכעוס על כך שהחלטתי לחזור אליו. לא כשרימית אותי מההתחלה."

נהמה נוראה נמלטת מחזהו, כאילו ניסה לעצור אותה ונכשל. "גם הוא רימה אותך!"

"בדיוק!" אני צורחת, והצליל, הרגש הטהור שמתפרץ עם המילה, גורם לו להירתע לאחור. "נמאס לי כל כך שמרמים אותי! השקרים, המניפולציות. ניסית להעמיד פנים שאתה הרבה יותר טוב ממנו, אבל אתה בדיוק כמוהו."

פניו של ריפ קודרות כמו הלילה, ובטני מתכווצת. "באמת?" התשובה שלו היא מתקפה, אבל עיניו הן אלה שמנחיתות את המכה.

דממה חמה וכבדה נופלת בינינו. כמו משקלה המת של גופה הבוערת לרגלינו. ערפל הסודות שבינינו מקשה עלינו לראות זה את זה באמת.

"תודה שהבהרת לי בדיוק מה את חושבת עליי." ההילה שלו מתפתלת סביבו, וכיוון שעכשיו אני יודעת שהיא מכילה את הקיטור המודחק של הכוח המבעבע שלו, הדבר גורם לי לרצות לברוח ולהסתתר. "זאת תזכורת טובה לכך שהתפיסה שלך מעוותת כל כך."

אני שונאת אותו. אני כל כך שונאת אותו כרגע שעיניי צורבות. הן צורבות עד שאני לא יכולה עוד לעצור את הלהבות. דמעה צורבת זולגת על לחיי, ועיניו עוקבות אחריה עד שהיא נוטפת מסנטרי.

"אולי התפיסה שלי לא הייתה כל כך מעוותת אם האנשים שסמכתי עליהם לא היו מרמים אותי, מסלפים את האמת ומשקרים לי כל הזמן," אני מטיחה בו, מנגבת באגרסיביות עוד דמעה תועה.

מאחוריו, שקוע בצללי החדר, הכלוב השבור לועג לי. הוא תזכורת. תזכורת למה שעלול לקרות כשמישהו שאני סומכת עליו מטעה אותי.

"אורין..." יש משהו בקולו, נימה שאיני מסוגלת לשאת.

אני משפילה את מבטי, מתמקדת במקום זאת בשלוליות הצל שנוצרו למרגלותינו, נשימה רועדת בורחת מחזי. "עמדת שם, נישקת אותי וניסית לגרום לי לבחור בך, כשבכלל לא ידעתי מי אתה באמת," אני אומרת, קולי הופך חסר רגש כשאני מרימה אליו את מבטי שוב. "גרמת לי להרגיש כמו האדם הכי נורא בעולם כי בחרתי בו, אף שהזהרתי אותך שוב ושוב שאני חייבת לעשות את זה."

ריפ נרתע למשמע החלק האחרון, עיניו מצטמצמות בחשיכה. "חייבת?"

אני מתחרטת מייד על פליטת הפה שלי.

שומרת על הבעה חתומה, אני אומרת, "אני רוצה שתלך."

אותו כעס אפל חוזר לפניו, קווי הכוח שלו מתפתלים על לסתו המכוסה זיפים. "לא."

ליבי מתכווץ בחוזקה רבה יותר מאגרופיי. אני שונאת את העובדה שחלק ממני עדיין מרגיש הקלה על כך שהוא כאן, כאילו אני בטוחה עכשיו, כאילו הוא עדיין בעל הברית שלי.

הוא לא.

אין לי בעלי ברית, ועליי לזכור זאת. כל מה שחשבתי שריפ מהווה עבורי, נעלם עכשיו. אין לי אף אחד.

אני משחררת את אצבעותיי הקפוצות, מרימה יד ומעבירה אותה על פניי. אני כל כך עייפה. כל כך עייפה מהשקרים. שלו. של מידאס. שלי. אני עטופה בתרמית ויצוקה ממניפולציות, מלאה עד אפס מקום בכל מה שעשיתי כדי לשרוד.

אני רוצה שהכול ייפרם. אני רוצה להשתחרר מהסבך שהתלפף סביבי, לפני שאהפוך לחנוטה בתוכו.

המתח הקורן מכתפיו של ריפ עז כל כך עד שהוא ממש רוטט ממנו, ענן רעמים שמוכן להתפרץ. "אז זהו? אני אמור לספוג את מלוא הכעס שלך, בזמן שאת ממשיכה ליפול לרגליו של מידאס?"

עיניי רושפות. "מה שאני עושה לא עניינך."

"לעזאזל, אורין –"

אני קוטעת אותו. "מה אתה רוצה, ריפ? למה אתה כאן?"

הוא משלב את זרועותיו, והקוצים שוקעים מתחת לעורו בתנועה זורמת וחסרת מאמץ. "אני? סתם יצאתי להליכה."

"או, יופי, עוד שקר לרשימה," אני אומרת בעוקצנות. "אולי כדאי שאביא נוצה ונייר כדי לערוך רישום של הכול?"

ריפ נאנח ומעביר את ידיו על פניו, סדק נדיר בחומת האבן שלו. "את מגזימה."

כל גופי קופא במקום כשאני נועצת בו מבט המום. "הרגע ראיתי אותך משתנה ממלך למפקד בקלות שבה אדם מחליף מעיל," אני אומרת בתוכחה. "לפני כמה שעות, גרמת לריקבון בחצר הקדמית של טירת רנהולד רק מעצם הליכתך שם, ואיימת על העיר במלחמה. ממש מאחוריי, אני די בטוחה שיש חדר מלא בשומרים שהרגת. הרגע הודית שרימית אותי במשך כל הזמן שהכרתי אותך, ובכל זאת... אתה חושב שאני מגזימה?"

השריר בלסתו קופץ. "תגידי לי, מה מכל אלה הכי מפריע לך?"

"אוי, אני לא יודעת, אני לא מעריצה גדולה של שקרים, אבל רצח חסר היגיון נמצא גם הוא די גבוה ברשימה."

"זה לא היה חסר היגיון."

אני בולעת רוק, מנסה להתמודד עם האישור שבהחלט יש שומרים מתים בחדר הסמוך. "האם גרמת להם להירקב?"

"אני הרבה יותר מתעניין בכוח שלך," ריפ משיב, ובטני צונחת כשהוא מסתובב להביט בפסל האישה שבתוך הכלוב. "היא האדם הראשון שהפכת לזהב?"

"זאת הייתה תאונה," אני פולטת, כי אני לא רוצחת חסרת היגיון.

מבטו מזנק בחזרה אליי בניצחון וסורק את פניי, ואני רוצה לבעוט בעצמי על כך שרק עכשיו אישרתי את ההנחות שלו.

הבנה מפציעה בפניו, גורמת לעיניו לנצוץ בסקרנות. "תאונה... אז זה קורה במגע? בגלל זה את תמיד נשארת מכוסה? את לא מסוגלת לשלוט בכוח שלך?"

השאלות המתנשאות שלו גורמות לבושה להצטבר בבטני. בהתחשב בעובדה שהדבר מגיע מגבר שנראה שיש לו שליטה מוחלטת בקסם שלו, אני לא צריכה להיות מופתעת שהוא קלט את חוסר האונים שלי, אבל זה עדיין צורב.

"איך זה עובד?" הוא לוחץ כשאני לא עונה.

"אתה מתחיל שוב, מנסה לתלוש ממני אמיתות שאין לך כל זכות לקבל," אני אומרת. "בגלל זה קוראים לך ריפ?"

"את נותנת לאנשים לקרוא לך האוכּפה המוזהבת," הוא עונה, ומעורר בי זעם עיוור. "כל דבר שאת שונאת בי, נראה שמידאס כבר עשה אלף פעמים."

הוא צודק, ואני שונאת אותו גם על זה.

העור סביב עיניי נמתח, אבל אני לא מסוגלת לומר דבר, כי הדבר היחיד שנתקע בגרוני הוא השנאה העצמית שלי.

ריפ מטה את ראשו ובוחן אותי. "הוא משחק את המשחק היטב – אין לו כוח משלו אז הוא משתמש בכוח שלך כדי למלוך, בערמומיות מחושבת. לא פלא שהוא מחזיק אותך בכלוב."

הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא לדבר על החיים בכלוב. זיעה קרה שוטפת את גבי רק מלשמוע את המילה.

"איך אתה משנה את המראה שלך?" אני שואלת, משנה נושא. "ואיך, לעזאזל, אף אחד לא קולט ששניכם בעצם אותו אדם?"

ככל שאני כועסת עליו על כך שהוליך אותי שולל, אני כועסת עוד יותר על עצמי שלא הבחנתי באמת. אפילו עם קווי הכוח המרקיבים שזחלו על פניו, אפילו עם העיניים הירוקות והצללים שאפפו אותו – הייתי צריכה לזהות אותו. הייתי עם ריפ מספיק זמן כדי לראות מבעד לזה.

לרייבינג'ר יש אותה לסת חזקה, אותו שיער שחור. המראה של ריפ פשוט אופייני הרבה יותר לפיי. חד יותר. לא פלא שאנשים אומרים שהמפקד מעורר האימה עבר מוטציה על ידי המלך רוט, כי ריפ נראה כל כך אחר. עצמות פניו, קצות אוזניו, הקוצים על גבו ועל זרועותיו, כולם חדים מספיק כדי לחתוך זכוכית, וכל כך שונים מכל אדם אחר שראיתי אי פעם.

בדמותו כרייבינג'ר, הוא נראה מוזר בגלל אותם שורשים אפלים ומטפסים שנעים על עורו כמו צללים, שחלק כל כך גדול מהם מוסתר מתחת לזיפים שעל לסתו. אני תוהה עד לאן הקווים האלה נמתחים. אני תוהה מה המשמעות שלהם.

ובכל זאת, למרות כל ההבדלים האלה, ריפ ורייבינג'ר נראים דומים מספיק, שהייתי אמורה להבחין בכך. ברגע שהמלך נכנס לחדר, הייתי צריכה לחוש מי הוא באמת. עיניים ירוקות או שחורות, קוצים או עור חלק, אוזניים מחודדות או מעוגלות, הייתי צריכה לדעת.

שתי הצורות שלו יפות עד כאב, ולא משנה מה צבע העיניים שלו, הוא מסתכל עליי באותה עוצמה כמו תמיד.

"תמרון נלמד," הוא עונה בפשטות. "באשר לאנשים אחרים, הם רואים מה שאומרים להם לראות, ומאמינים במה שאומרים להם להאמין. אבל אני לא צריך להסביר לך את זה, נכון? מידאס קוצר את פירות התרמית הזאת כבר שנים," ריפ אומר בבוז גלוי. "למה, לעזאזל, שתיתני לכולם להאמין שהוא בעל מגע הזהב, כשזו היית את כל הזמן?"

אני כמעט מגלגלת את עיניי למראה הבלבול המרוגז שלו.

"אתה צוחק עליי? שמחתי להסתיר את זה. בפעם הראשונה שהזהב התחיל לנטוף מאצבעותיי, ידעתי שאני בצרות. אתה יודע מה אנשים היו עושים לנערה שיכולה להפוך כל דבר לזהב?" אני מנידה בראשי לעברו, מעבירה יד עייפה על מצחי. "לא. העולם הזה ניצל אותי מספיק."

ניצל, התעלל... וזה היה כשרק נראיתי עשויה מזהב. אני אפילו לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי בורחת בזמן שבו ברחתי. אם עדיין הייתי שם בנמל דרפורט כשהכוח שלי התגלה, מצבי היה הופך לגרוע הרבה יותר, ולעולם לא הייתי מצליחה להימלט. רעד עובר בי למחשבה.

הקוצים על גבו של ריפ מתעקלים לצורת אגרופים, בעוד הבעות בלתי קריאות חולפות על פניו כמו צללים. "ועכשיו? את מרגישה שאת עדיין צריכה להסתתר, אורין?"

עיניי הזהובות לוכדות את מבטו. "אל תשאל אותי את זה."

"למה לא?" הוא מתגרה.

"כי אתה רוצה שאחשוף את האמת מהסיבות השגויות." עצב מחלחל מבעד לעורי, אכזבה שמונחת על כתפיי כמו גלימה. "אתה רוצה שאפסיק להסתתר כדי שאהרוס את מידאס."

השתיקה שלו, חוסר היכולת שלו להכחיש זאת, מעידה על הכול.

קודם מידאס, עכשיו הוא. אני רוצה לברוח הרחק מכל מלך ארור באוריאה ולהסתתר במקום שבו איש מהם לא יוכל למצוא אותי לעולם. כמה עוד אני יכולה לספוג?

נעשה קשה יותר ויותר לעמוד כאן, להביט בפניו ולהרגיש אכזבה כל כך מוחצת שדוקרת את ליבי.

"אני רוצה שתלך, ריפ," אני אומרת שוב, מקווה שהפעם הוא יקשיב.

"אמרתי לך, את יכולה לקרוא לי סלייד."

"לא, תודה," אני עונה בקיצור, נהנית מהבזק התסכול שעובר בעיניו. "אבל אקוד לך קידה במקום זאת, הוד מעלתך המרקיב."

הוא נועץ בי מבט זועף. "בסדר. אני אלך, בתנאי שתגידי לי דבר אחד."

"מה?" אני שואלת בחוסר סבלנות.

ריפ רוכן קדימה עד שפנינו כמעט נוגעות אלו באלו, אנחנו קרובים כל כך שאני יכולה להרגיש את חום גופו. "למה צרחת?"

אני ממצמצת, מופתעת מהשאלה שלו. "אני... לא צרחתי."

הבעת פניו מעידה על כך שהוא ממש לא משתכנע, והגמגום המופתע שלי לא עוזר. "הממ. אולי אני זה שצריך להביא את הנייר והנוצה כדי לעקוב אחר השקרים בינינו."

ממזר.

"אתה טועה. לא שמעת אותי צורחת," אני משקרת, אף שליבי הולם בחזי בחוזקה רבה כל כך, עד שאני מקווה שהוא לא שומע אותו.

למען האמת, הייתי כמו חיה בכלוב, מוכנה לשרוט את הדלת בציפורניי בזמן שהשומרים החזיקו אותי נעולה בחדר הזה ללא כל דרך מילוט, אבל איני מתכוונת להודות בכך עכשיו. לא בפניו.

ריפ מרים גבה מתנשאת. "באמת? אז דמיינתי אותך צועקת, מתחננת שיוציאו אותך?"

שיט.

נדרש ממני מאמץ מודע רב כדי לא לחשוף דבר בהבעת פניי, במיוחד בהתחשב בכך שהוא קרוב כל כך. "אולי אתה לא שומע כל כך טוב עם כתר הענפים המכוער הזה שעל ראשך."

למרבה תסכולי, הוא מגחך. אני שונאת שהמראה הזה גורם לבטני לפרפר.

אף שיש בקושי חצי מטר בינינו, ריפ רוכן קדימה, גורם לי לשאוף אוויר בחדות. הוא שואב את כל האוויר בחדר, מושך את הדופק שבוורידיי כמו כלב ברצועה.

כמעט חזה אל חזה, הוא מרכין את ראשו בעוד אני מרימה את חזי. אנחנו מביטים זה בזה עם יותר מדי רגשות מעורבים הניבטים מעינינו הנעולות, ללא כל תקווה לתרגם אותם אי פעם.

מהן המילים בעיניו השקטות והגועשות של הגבר הזה? למה אני מרגישה כאילו אני נמחצת מבפנים? יש לו כוח עליי שאין לו כל קשר להילה שלו, והוא בעל קשר הדוק לאופן שבו מבטי נודד מטה אל שפתיו כשהוא שואף אוויר.

הוא מעניק לי את אותו גיחוך מטריף שלו. "מממ. אני אוהב את הכעס שלך, ציפור זהב. לו רק הוא לא היה מופנה תמיד אליי."

אני פותחת את פי כדי לצעוק עליו, אבל לפני שאני מספיקה להוציא מילה, הוא מושיט יד ואוחז באחד הסרטים שלי, מקפיא אותי במקום כשהלב שלי מחסיר פעימה.

שנינו מביטים מטה כשהוא מחזיק בו, וכשהוא מלטף בעדינות את אורכו הזהוב והמשיי, אני שוכחת איך לנשום.

כאילו מגרגר, הסרט שלי רוטט קלות בין אצבעותיו. רעד עובר בשאר הסרטים והם מתרפים, כל אחד בתורו, כאילו יכולים גם הם להרגיש זאת. צמרמורת חולפת בזרועותיי כשהוא ממשיך ללטף, מרגיע אותו באופן שמעולם לא הרגשתי קודם.

עליי למשוך אותו מידו. לסגת צעד לאחור. לעשות הכול כדי להציב מרחק בינינו.

אבל אני לא עושה זאת. אני לא עושה זאת ולא מסוגלת אפילו להודות מדוע.

קרבתו ומבטו מקשים עליי לחשוב. אני לא יכולה לתפקד כמו שצריך עם התחושה של נשיפתו על פניי, עם מגעו הכמעט בלתי מורגש.

אני חייבת לזכור מי הוא, לְמה הוא מסוגל. חייבת להישאר על המשמר עכשיו יותר מתמיד.

"את צריכה תמיד להשאיר אותם בחוץ," הוא אומר בשקט, ומשום מה, עוד דמעה רוצה לזלוג ממני.

אני לא אוהבת את הרגשות המצטברים בי. אני רוצה להיאחז בכעס שלי, להשתמש בו כדי להדוף אותו מעליי. האוויר בינינו הופך סמיך יותר, כאילו עברנו את שורת העצים הראשונה ונכנסנו עמוק יותר אל תוך היער. יער עמוס בענפים ובקוצים שאי אפשר לעבור דרכו בלי להישרט.

הדבר דורש מאמץ, אבל אני מצליחה לכחכח בגרוני וללחוש, "לך, ריפ. בבקשה."

הבעתו נאטמת, והרגע שבו היינו שקועים זה עתה – מתפוגג. הוא מרפה מהסרט שלי, והוא מייד צונח מטה, נובל כמו פרח, אנחת חרטה אילמת שכפופה על האדמה.

כשהוא נסוג צעד לאחור, אני חשה גם הקלה וגם אובדן. אני מנסה שלא להרגיש דבר במקום זאת.

ריפ פותח את פיו כאילו רוצה לומר דבר מה נוסף, אבל אז הוא קופא, ראשו נוטה הצידה כאילו הוא שומע משהו.

השערות בעורפי סומרות מייד. "מה?"

"הממ, נראה שאני לא יכול ללכת עדיין."

"למה לא?"

הגיחוך המרתיח שלו חוזר, אבל לא כמו קודם. הגיחוך הזה... שובב, והוא ממלא אותי באימה. "כי מלך הזהב שלך מגיע. אני חושב שאישאר לומר שלום."

 לרכישת כל ספרי הסדרה > >

לכל ספרי לונה > >