זאב זאב

אישה נכנסת לדירתך ומתחילה להרוס את חייך. כוונותיה טובות. לראשונה צפית בה בערב "צמחונים קוראים שירה"; עמדה על הבמה ברעמת התלתלים האדירה, עיניה כלהבת מצית תכולה, גופה שרירי, גמיש, נישא, שפתיה אדומות בהתרסה, הרווח בין שיניה רק מדגיש את עוצמתה. קולה צרוד ומעושן, מצליף על הקהל מוסר נשי מן המוכן: "אסון, אחות שלי, אסון!". בכל שיר שקראה, הייתה זאת השורה התחתונה. משעצרה, והקהל מחא כפיו בסערה, שמעת – כמו מאלף גלגולי חיים – גברים. גברים כמקהלה: "תנוס, אחי, תברח מהר, פן יבולע לך, פן תאחר!". אבל אתה אטמת שמיעתך וחיש מצאת עצמך מוטל מולה על המזרון, באלכסון. אסון.